מקורות לציון גיל ההתבגרות בספרות התלמודית
גיא אורן
מה הם המניעים ליצירת טקס ההתבגרות? ממתי חוגגים טקס התבגרות?
תכני הטקס ומשמעותם
מהם המניעים ליצירת טקס התבגרות?
המאמר כאן, בא לתת צוהר אל דעות אחדות שהוזכרו בספרות התלמודית, בקשר לרצון להכריע גיל מסוים לחיוב במצוות, הקובע את גיל הבגרות. אמרות אלו נבעו מהצורך לקבוע את המעמד של המתבגרים בנושא של יחסי האישות.
הדעה הרווחת היתה שהבגרות הפיסיולוגית- מינית היא ורק היא יכולה לשמש אמת מידה להבחנה בין קטן לגדול. הופעתם של סימני בגרות כגון שתי שערות משיער בית השחי או משערות הערווה, הן שהעניקו לנער או נערה את המעמד של גדול:
במשנה נידה ו, יא':
"תינוקת שהביאה שתי שערות: או חולצת או מתיבמת וחייבת בכל מצוות האמורות בתורה. וכן תינוק שהביא שתי שערות: חייב בכל מצוות האמורות בתורה."
מכאן ששתי שערות הן סימני בגרות והבאתן משמשת ראיה על הנער והנערה שהם גדולים ועל ראשית החיוב במצוות האמורות בתורה. כלומר הבגרות הפיסיולוגית-מינית היא אבן הבוחן לבגרות.
למרות קביעת מבחן הבגרות הפיזית, ההלכה הוסיפה עוד תנאי לבגרות לגבי קיום מצוות מסוימות בעלות משמעות משפטית הלכתית המחייבות בגרות שכלית. מצוות כגון: ממתי ניתן לקדש אישה? ממתי הבת יכולה לחלוץ ולהתייבם? מאיזה גיל ניתן לנדור נדרים? וכו'. למצוות אלו נקבע גיל מסוים הנע בין גיל אחת עשרה לשלוש עשרה:
במשנה נידה ה,' ו' נאמר:
לאור ההבחנות השונות, נראה שגיל הכניסה למצוות היה משתנה בהתאם לאופי המצווה, ולא זו בלבד אלא קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה חייבה בדיקה אינדיבידואלית של הנוגע בדבר מבחינת היכולת הפיסית, הבגרות השכלית או הבגרות הביולוגית.
מצב זה גרם להכבדה על המערכת המשפטית-הלכתית, למשל: נער בן אחת עשרה שהביא שתי שערות ערווה, שקידש אישה - קידושיו קידושין, מכיוון שהביא סימני בגרות, ודין המקודשת כאשת איש לכל דבר, ואילו נער בן שתים עשרה שלא הביא שתי שערות ערווה, שקידש אישה - אין קידושיו תופסים הואיל ולא הביא סימני בגרות ודין הנערה כפנויה לכל דבר.
ההבדלים הרבים בדרכי התפתחותם והתבגרותם של בני אדם הביאו את החכמים לצמצם את מרווח הזמן המשתנה של גיל הכניסה למצוות השונות ולחתור עד כמה שאפשר לקביעת גיל אחיד לחיוב כל המצוות האמורות בתורה. ולכן נראה שהסתמנה מגמה לאחד את גיל הכניסה למצוות. עם הפסקת בדיקתם של סימני הבגרות בגוף האדם, החלו לראות בגיל שלוש עשרה לבנים וגיל שתים עשרה לבנות את גיל המעבר מקטנות לגדלות, הן גיל החיוב והן גיל הענישה.
מגמה זו, אשר העבירה את הדגש לבחינת הבגרות מבדיקה ביולוגית לבדיקה שכלית, הגיעה לשיאה בתקופה הבתר תלמודית בדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל טז, א) הכותב כי הדין שבן שלוש עשרה למצוות הוא הלכה למשה מסיני. ברבות הימים אימצו את האמירה במשנת אבות, ה, כא' כאמירה מגדירה ומחייבת:
"הוא היה אומר: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף…"
אמירה שהשתרשה בתודעת האומה ונעשתה הלכה של ממש לדורות.
ממתי חוגגים טקס התבגרות?
משנקבע גיל קבוע לחיוב במצוות, המציין את המעבר לחברה הבוגרת, התעורר הצורך בקיום טקס המסמל את המעבר מחברת הילדים לחברה הבוגרת.
רק בסוף המאה הארבע-עשרה ידוע על קיום טקס בר מצווה. הטקס עצמו הפך למנהג עממי רק בשלהי המאה השש-עשרה.
טקס הבת מצווה הראשון, על פי היידוע לנו, התקיים רק בסוף המאה השמונה-עשרה והפך למנהג עממי רק בעשרות השנים האחרונות של המאה העשרים.
תכני הטקס ומשמעותם
כדי להסביר כיצד נקבעו תכני הטקס, יש להבין תחילה מה המשמעות של טקסי-מעבר בתרבות האנושית.
טקסי מעבר הינם טקסים מיוחדים, משום שמלבד המאפיינים הרגילים של טקס, מתווספים אליהם אלמנטים נוספים.
טקסים אלו הם התמודדות עם רגעי המשבר במהלך החיים, הצמתים אליהם מגיע האדם ועליו להתמודד עם המציאות החדשה. הטקס הוא טרנספורמטיבי, כלומר, מעביר ממצב למצב. את היחידים, עוברי הטקס (חתני הטקס) הוא עושה לשונים ממה שהיו לפניו.
האנתרופולוג אלפרד ואן-גנף הגדיר את המושג "טקס-מעבר" כטקס המלווה כל שינוי במקום, בזמן, במצב, בפוזיציה ובגיל. כך, למשל, מלווים טקסי המעבר את היחיד מרחם אמו עד הקבר. ברצף הגיל מודגשות כמה נקודות מעבר עיקריות, כמו לידה, בגרות, נישואים ומוות.
ואן גנף תיאר את הטקסים הללו כטקסי קבלה לחברה החדשה. טקסי המעבר הם הביטוי החזק ביותר של בני האדם להצהיר על קבלת מושא הטקס לחברה החדשה בעלת הערכים המבוטאים בסמלי הטקס.
לכל הטקסים הללו, יש סדר כללי. תחילת הטקס בשלב ההפרדה מהמצב הקודם, ניתוק מהסטאטוס החברתי הקודם של עובר הטקס.
לאחר מכן בא שלב המעבר או הגבוליות (לימינאליות), שבו מי שעובר את הטקס מצוי בין שתי רשויות: בין המצב הקודם שממנו יצא, ובין המצב החדש, שאליו הוא עומד להיכנס. לבסוף בא שלב המיזוג למצב או לסטאטוס החדש. סטאטוס זה מתאפיין כלידה מחדש. התחלה חדשה.
טקס בר המצווה המסורתי הוא דוגמא לטקס מעבר המבטא את קבלתו של הנער לחברה היהודית הבוגרת. הנער עובר את שלושת השלבים המתוארים במודל של ואן-גנף:
1. הפרדות:
הנער עובר תהליך ארוך של לימודים והכנה לקראת קיום הטקס אשר יעביר אותו ממצב 'קטן' ל'גדול'. ההכשרה כוללת תרגול של הנחת תפילין, לימוד על התפילין, לימוד טעמי המקרא לצורך קריאה בתורה והכנת דבר תורה על בסיס פרשת השבוע. זמן הלימודים הוא זמן היפרדות מחברת הנערים בדרך לחברת המבוגרים.
2. ספיות-גבוליות:
אחת המצוות המסמלות את בר המצווה היא הנחת תפילין. הנער לומד במהלך הלימודים להניח תפילין וכחודשיים לפני הטקס הוא מתחיל להניח. גם בבוקר הטקס קם הנער לתפילת שחרית ומניח תפילין. קיום מצווה זו מהווה זמן של ספיות, לקראת המיזוג, משום שמחד הוא כבר מבצע פעולות של גדול בעידוד הקהילה, ומאידך טרם התקבל לחברה באופן רשמי, דבר שייעשה בטקס עצמו. זהו הזמן שבו חש הנער כי הוא נמצא בין שתי הרשויות.
בהקשר זה נוכל לדרוש מחדש את הביטוי "בר מצווה":
נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה נקרא בר מצווה, כיון שמגיל זה נעשה חייב בקיום מצוות. בר מצווה הינה לשון ארמית, ולא על פי לשון עברית - בן מצווה.
זאת כדי לרמז שהתואר בן מצווה שייך רק לאדם שכבר הוכיח את עצמו בקיום המצוות, אבל לנער בר המצווה שזה עתה נכנס לעול מצוות, עדיין לא מגיע התואר בן מצווה בעברית אלא בר מצווה בארמית שפירושו בר= חוץ. הנער הנכנס למצוות, עדיין עומד בחוץ על מפתן המצוות ועדיין לא הוכח כי הוא בן מצווה.
מדוע נבחרו התפילין לסמל בטקס הבר מצווה?
בשמות יג ט-י נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך… ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". הפסוקים הללו נדרשו במכילתא דרשב"י, עמ' 41:
"לפי שנאמר והיה לך לאות על ידך, שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצוה עשה, ותפלין מצוות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים, (יכול) אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים. תלמוד לומר ושמרת את החוקה הזאת (=את התפילין) לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור את תפיליו. מכאן אמרו חכמים קטן היודע לשמור את תפליו, הרי הוא חייב בתפילין."
מצוות הנחת התפילין יכולה להתבצע גם על ידי 'קטן', ולכן יש לשאול מדוע הצמידו את מצוות הנחת התפילין לזמן הבר מצווה, המסמל את המעבר ל'גדול'?
נראה כי ישנם מספר סיבות:
אחריות:
השימוש בתפילין נקבע רק בידי אדם שאחראי על שמירת טהרתו, כלומר, היכולת לנקות אחר צרכיו וכדומה. היכולת לשמור על הגיינה אישית מחייבת בגרות מסוימת. חז"ל לא קבעו גיל אחיד לקיום הנחת תפילין, אולם קבעו תנאי הכרחי - האדם מצווה כאשר יש בו את הכוחות לבצע אותה ולשמור על טהרת התפילין. לפיכך, הצמדת מצוות התפילין לטקס הבר מצווה הוא סמל לבגרות, סמל לכך כי האדם המניח תפילין הוא אחראי.
התוכן:
בתפילין ישנן ארבע פרשיות מן התורה, שבכל אחת מהן נזכרה המצווה להניחן על היד ועל הראש. ואלו הן ארבעת הפרשיות: 'קדש' (שמות יג, א-י), 'והיה כי יביאך' (שמות יג, יא-טז), 'שמע' (דברים ו, ד-ט), 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא). פרשיות התפילין מכילות את עיקרי אמונת ישראל ולכן הנחת תפילין בכל יום מסמלת את ההסכמה וההתחייבות סביב עיקרי אמונות ישראל: יציאת מצרים המסמלת את היווצרותו של עם ישראל וקדושתו, ההבטחה האלוהית לארץ ישראל, העברת התורה מדור לדור, לימוד התורה, רעיון המונותיאיזם, המצווה להתקשר לה' באהבה וללמוד את התורה.
היחס בין האדם לאל:
התפילין מהוות אות ועדות על האדם המניח אותם שהוא בן ברית, כמו שנאמר בתורה בפרשיית "קדש לי כל בכור" בפרק י"ג פסוק ט' נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת השם בפיך". התפילין מסמלת את כל תפיסת החיים הדתית שבה ה' הוא המלך והאדם הוא המצווה, העבד. תפיסת עולם זו רואה את החובה – קיום מצווה כמקור להתנהלות החיים.
חברה פטריאכלית:
התפילין מסמל את עוצמת האליטה הגברית. התפילין היא מצוות עשה שהזמן גרמה, מצווה שנשים פטורות ממנה. ההחלטה על הנחת תפילין כסמל לבר מצווה מאששת את השליטה הגברית בתרבות היהודית ובחיי העם היהודי. סמל זה מבטיח כי לא יתקיים שוויון עם טקס בת מצווה, ומעצים את ההבדלים בין גבר לאישה.
3. מיזוג:
טקס בר המצווה משתנה ממקום למקום אך ניתן להצביע בקווים כללים על מאפיינים משותפים אשר ממזגים אותו עם החברה החדשה אליה התקבל- החברה היהודית הבוגרת:
מדוע נבחרה העליה לתורה כסמל בטקס הבר מצוה?
מקור הסמכות -
מטרת הטקס היא להעביר את הנער מחברת הילדים לחברה הבוגרת. מעבר זה כרוך בהתחייבות של הנער לפעול על פי ערכי החברה ואמונותיה. התורה מהווה טקסט יסוד בתרבות היהודית - היא מהווה מקור סמכות לקיום מצוות ואמונות ומקור השראה לאורח חיים ערכי. לכן, התורה היא הסמל החשוב ביותר שבשמו יכול הנער להתחייב ויובן מכך כי הוא מקבל עליו את ערכי החברה ואמונותיה.
התחייבות:
הנער הנכנס לגיל הבר מצווה מתחייב לקיים מצוות. עול המצוות הוא התחייבות מורכבת ועמוקה. העלייה לתורה מסמלת את ההתחייבות לפעול על פי מצוותיה.
בגרות:
העלייה לתורה היא מעמד מרגש. היכולת לקרוא ולהוביל את התפילה מיועדת לאדם בוגר, ולכן זהו מבחן של הנער בעמידה מול קהל. עמידה זו היא סמל לכך כי הנער יכול לעמוד בדרישות של מבוגרים.
אחריות:
העלייה לתורה מסמלת את המעבר של הנער מהיותו חלק סביל בחברה להיותו אדם פעיל, משפיע, בעל אמירה בחברה, הזוכה לכבוד. העלייה לתורה מסמלת את הכבוד שחולקת החברה לנער ומדגישה בפניו כי מוטלת עליו עכשיו אחריות, האחריות של המשך קיום התרבות על ידי פעילות ציבורית, כדי להעבירה מדור לדור.
חברה פטריארכלית:
העלייה לתורה היא חלק ממצות עשה שהזמן גרמן, מצוות שנשים פטורות מהן. ההחלטה לקיים בטקס מצווה שנשים פטורות ממנה, היא אמירה כי הטקס יוחד לגברים ומדגיש את ההבדל בין נשים לגברים ותפקידיהם בחברה.
דבר תורה - מדוע נבחר לקיים מנהג זה של קריאת דבר תורה בטקס בר מצווה?
בגרות:
המנהג כי הנער יקריא דבר תורה במהלך הטקס, או בזמן הסעודה, נועד להראות כי הנער בוגר מכמה היבטים: הן ביכולת לעמוד מול קהל ולבצע משימה מרגשת, והן בהיבט הסמלי שהנער המתבגר הוא בעל יכולות אינטלקטואליות המתאימות לבוגר ובזכותם הוא מצליח לחדש באמירת דבר התורה.
מקור סמכות:
הדבר תורה נשען ברוב המקרים על פרשנות מפרשת השבוע. התורה משולבת שוב, כסמל לכך שטקס ההתבגרות היהודי מכוון את הנער לקראת הפנמת ערכי החברה ופעילות על פיה. התורה היא ביטוי לכך.
ברכת "ברוך שפטרנו" - מדוע נבחרה הברכה לטקס הבר מצווה?
אחריות:
האב אומר ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" אשר מקורה בדברי המדרש בבראשית רבה פרשה ס"ג: "אמר רבי אליעזר: צריך אדם להיטפל בבנו עד שלוש עשרה שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה".
לברכה זו יש שתי משמעויות: האחת, תודת האב לאלוהים על שזכה לגדל ולחנך בן עד שהתפתח ועומד כיום ברשות עצמו, על כל החובות והזכויות. השנייה, עד גיל בר המצווה נשא האב באחריות למעשיו של הבן ונענש על חטאי הבן, מעתה ואילך נכנס הבן לעול מצוות, עומד ברשות עצמו ואחראי למעשיו.
מקומה של הסעודה בטקס הבר מצוה:
הטקס כולו הוא חגיגה אחת גדולה לנפש, הסעודה מבטאת חגיגה לגוף, כמו כל שמחה בטקסי היהדות. חשוב להדגיש כי פוסקים בדורות שונים הבהירו כי על הסעודה להיות צנועה על מנת לא לגרום לתחרות ולקנאה בין אנשים שאין להם את היכולת לקיים מסיבה גדולה.
שילוב המרכיבים משיג את מטרת הטקס - מיזוג: כריתת ברית בין הקהילה והנער המתחייב לקיום מצוות כאדם בוגר בחברה היהודית, והקהילה מתחייבת לקבלו לחברה ולהכיר בו כחלק בלתי נפרד ממנה, כאחד שמסוגל להשתתף באופן פעיל בפעולותיה.
"בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין. בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו: 'יודעים אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו', אין נדריהם נדר, ואין הקדשם הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו: 'אין אנו יודעים לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו', נדרן נדר והקדשן הקדש."
כלומר בת אחת עשרה ומטה שנדרה נדר או הקדישה הקדש אין לנדרה ולהקדשה כל תוקף, בת בשנתה השתים עשרה בוחנים אותה: אם היא מבינה ומתמצאת בטיב הנדרים וההקדשות - נדרה נדר והקדשה הקדש ואם לאו - אין בדבריה כלום, אבל בת שתים עשרה ומעלה - נדריה והקדשותיה קיימים.
היה ברור לחכמי המשנה כי הגילאים אחת עשרה עד שלוש עשרה הם זמן ההתבגרות השכלית ובו חל המעבר מקטנות לגדלות לגבי מצוות מסוימות כגון: היכולת לנדור נדרים, לקדש אישה והתחייבויות כספיות.
info@tekes.co.il